מה זה תורת חיים
תורתנו היא תורת חיים. היא תורת חיים לא רק מפני שאנו מצווים לחיות חיי תורה, אלא מפני שאנו מאמינים שיש לתורה זיקה עמוקה לחיים. היא אינה מנותקת מהם אלא משתלבת בהם ברמה הבסיסית ביותר.
קיים פן בלימוד התורה בה היא נפגשת עם האדם, עם הוויתו האנושית, עם הרגשותיו וכמיהותיו. היא מתחברת עם האדם. לכן, גדולי ישראל לא נמנעו ממתן טעמים פשוטים ו"אנושיים" למצוות. הם רצו להדגיש שהתורה מתחברת עם החיים, היא מסייעת לעיצוב נפש בריאה ולבנין חברה תקינה, ואפילו דואגת לשמירת בריאות הגוף. רבים התפלאו על טעמי המצוות לרמב"ם הכוללים נימוקים ריאליים ואנושיים. לדוגמה, כתב הרמב"ם (ב"מורה נבוכים") שהחֵלֶב נאסר באכילה מפני שהוא מזיק לבריאות. האם זהו כל טעם האיסור?! ודאי שלא. אבל הרמב"ם רצה להדגיש שהתורה היא תורת חיים, משתלבת אפילו עם חיי הגוף של האדם, על אחת כמה וכמה עם חייו הנפשיים, השכליים והרגשיים.
רעיון זה איננו רק אמירה עקרונית יפה. הראי"ה קוק זצ"ל סובר שהוא חובה. כלומר, האדם נדרש להרגיש שהתורה היא תורת חיים ולחוות את הקשר הטבעי של התורה עם החיים. הרב משתמש במונחים: מוסר טבעי או "דרך ארץ". וזו לשונו: "המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן מוכרח להיקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה" (אורות התורה, יב ב). הרב מדגיש שצורך זה מתייחס לא רק לכלל התורה אלא ל"כל דבר של תורה" (שם, שם, ג).
עתה, ששבנו לארץ ישראל מסוגלים אנו לחזור אל "הקדושה שבטבע", אל תורת חיים ומתעוררת דרישה בכיוון זה. הדים לדרישה זו הם האמירות על הרצון להתחבר לתורה ולהרגיש את מצוותיה. מה נאה ומה יאה.
כיצד מעוררים את הקשר הטבעי לתורה וכיצד מפתחים אותו? הראי"ה קוק זצ"ל (אוה"ת שם) מציע מספר מסלולים. ביחס למצוות שהן "שכליות" צריך להעמיק בטעמיהן עד שיתיישבו על השכל והלב, ויתאימו עם חוש הצדק והמצפון, עם "נטיית הלב... ההכרה הפנימית של האדם וחושו הרוחני". ביחס למצוות שהן למעלה מהשכל ונטיית הלב, בנוי הקשר על העיקרון של התלות ההדדית שבין חלקיה השונים של תורה (בנוסח חז"ל: "מצוה גוררת מצוה"). הרגשת הקשר הטבעי לחלק מהתורה צריכה להתפשט על החלק האחר של התורה מתוך הבנת הזיקה ההדדית בין כל חלקי התורה. אם חלק ממנה הוא תורת חיים וחשים אנו בכך, עלינו להרחיב את ההרגשה הזו על כולה בגלל שהתורה היא מכלול חיוני אחד. מסלול נוסף: התורה היא המורשת הרוחנית והתרבותית של עם ישראל לדורותיו. כל בן נאמן לאומתו ראוי לו להרגיש קשר עמוק למורשתה הרוחנית של אומתו. הרב מזכיר מסלולים נוספים לפיתוחה של רמת הקשר הבסיסית.
מסלולים אלו הם דוגמאות. הכיוון הוא ברור: צריך לפתח את ההרגשה של תורת חיים. הרגשה זו איננה עובדה קיימת באדם. היא ניתנת לפיתוח ולהרחבה, להעמקה ולהפנמה.